<h1>רבינו ירוחם ני"ז ח"ז</h1>
<h2>דף יב.</h2>
ישראל וגוי ששפתו ב' קדרות על כירה א' לא חשו חז"ל לבש' נבלה שמא יחזיר פניו ישראל וישליך גוי נבלה בקדרה כך פשוט בעבודה זרה. וכתבו התו' ודוקא להחליף רע בטוב, אבל בדבר שאין הנאה לגוי רק להכשילו אין לחוש אפילו יחזיר פניו, ועל זה סומכין להניח קדרה אצל שפחה כשהולכין לבית הכנס', א"נ דהוי כיוצא ונכנס ונכון להחמי'. מכאן דקדק הרשב"א שאם נתן לגוי חוט קנבוס והוא יוצא ובא שאין לחוש לחלוף דגוי מירתת השתא אתי. וכן מוכח [לקמן ס"ט ע"א] ומייתי לה בחולין [ג' ע"א] וכן בגיטין המניח נכרי בחנותו וכו', ומוכח בחולין דאפילו לכתחלה מותר לשחיטה וליין נסך וה"ה לשאר איסורין. ע"כ אינו מן החבור. ועוד פשוט א"נ לא חשו חכמים משום בישולי גוים כשמבשל הגוי קדירתו.
<h2>דף לא:</h2>
שכר של שעורים אין בו משום בישולי גוים לפי שאינו עולה על שלחן מלכים, אי נמי דלא חשיבא התבואה לענין בישולי גוים, כמו לברך בורא פרי האדמה דלא חשיבא לברכה זו כך כתבו בתו' בשם רבינו תם על ההיא דשכר של שעורים וכו'.
<h2>דף לה:</h2>
יש דברים שאין בהם משום בישול גוים ואסורים מפני שמערבין בהן יין או חומץ כגון שלקו' של ירקות או כבשים שכבשן גוי וכתבתי דינם בענין יין נסך ח"א.
פת של קטנית אין בו משום בישולי גוי' ולא משום פת של גוים דאינו עולה על שלחן מלכים כך כתבו המפרשים.
פת של גוים אסור ואין איסורו איסור הנאה כך פשוט. מצאתי כתוב עשו לו סמוכות מדאמר בירושלמי [פסחים פ"ב ה"ב] חמץ [של עכו"ם] שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור, דוקא לפי שעבר עליו הפסח הא בשאר כל השנה שרי. ואנא אמינא זיל לאידך גיסא משום דסברי פת של גוים אסורה באכילה אמרי הכי, וכן מצאתי מפורש הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכל פת של גוים אבל במקום שנהגו אפילו באכילה מותר וכן היא בפסקי הרא"ש בפסחים בשם הירושלמי ע"כ. דע כי פת של גוים גזרו בו ולא נתפשט איסורו בכל ישראל, ויש מקומות שנהגו בו התר, ומכל מקום מקום שיש בו פלטר ישראל אסור, אבל אין בו פלטר ישראל מותר פירוש וה"ל כמי שהתענה שלשה ימים ומותר בפלטר גוי כי בודאי אליבא דכ"ע אם התענה שלשה ימים מותר וכן בירושלמי, ובמקום שנהגו התר מותר אפילו באכילה. ופת של בעלי בתים בודאי אסור משום חתנות אפילו בשדה ואין בכאן התר כלל זולתי אם התענה שלשה ימים או בשבת שאין לו פת וכן כתבו הגאונים. והתו' כתבו כיון שלא נתפשט איסור בכל ישראל כמו השמן שיש מקומות שנהגו לאכל פת של גוים מניחים אותם על מנהגם דשמא באותן המקומות לא נתפשט איסורו. ואוכל מי שנזהר עם האוכל פת של גוים בקערה א' וכן כתב בה"ג, וכן על ידי תערובת מותר. ועיסה של גוים מותרת ואינה אסורה משו' חתנות ולא משום כליהן דסתם אינן בני יומן וכן כתב רש"י בתשובה. פת של בעלי בתים ביד פלטר אסור ובהפך מותר שלא הלכו אח' מי שהפת עתה בידו אלא אחר מי שאפאו וכן כתב הרשב"א.
<h2>דף לו.</h2>
שמן של גוים אסור ואין איסורו איסור הנאה והו' מי"ח דברים שגזרו ונמנו עליו והתירוהו לפי שלא נתפשט איסורו בכל ישראל שאין גוזרין גזירה על הצבו' אלא אם כן רו' הצבור יכולים לעמוד בה וצריך שיסכימו בה רוב הקהל כך פשוט.
<h2>דף לח.</h2>
ורבינו תם כתב דאין חלוק בין כשבשל הגוי בביתו בין בבית ישראל הכל אסור. אבל ר"י דודו של ר"י כתב שבבית ישראל אין בו משום בישולי גוים, ולזה הסכימו רוב הפוסקים. כלי שבלע מאיסור בישולי גוים י"מ שכשר שאינו אסור אלא בעין, וכן כתב הרא"ש. אבל הרשב"א כתב שדינו כמו אם בלע שאר איסורין. ורוב הפוסקים הסכימו למה שכתב הרא"ש בתשובה. כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אפילו עולה על שלחן מלכים ללפת הפת. וכן כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משו' בישולי גוים אפילו אינו נאכל כמו שהוא חי, שאין בשום דבר משום בישולי גוים עד שיהא בו שנים דברים שאינו נאכל כמו שהוא חי ושיהא עולה על שלחן מלכי' כך פשוט. פירוש כי יש שני לשונות בגמרא ואזלין לקולא. ולפי' דייס' שבשלה גוי מותרת שאפילו תאמר שהחטה אינה נאכלת כמו שהיא חיה אינה עולה על שלחן מלכים ללפת בה הפת, וכן כתב הרמב"ם והרשב"א וכן מוכח שם בגמרא וכן הסכימו האחרונים.
הדבש אין בו משום בישולי גוים אפילו בשלו הגוי ועשאו אלחלובה או מעגון או אלמועצל שהרי הוא נאכל כמו שהוא חי כך פשוט. ועוד פשוט אי משום אערובי כלומר דבר טמא מסריח, אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא, הילכך בכל משקה או בכל מיני מתיקה מותר.
התרמוסין אין בהם משום בישולי גוים ומותרים, שאפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בהן הפת, וכן כתו' בתוס' ופשוט. ויש אוסרין אותן כיון שאין אנו בני תורה כדאמרינן בעבודה זרה בסוף [נ"ט ע"א]. וראשון עקר. וכן כתב הרא"ש במסכת ביצה [פ"א סי' ה'] בההיא דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין.
פת של קטנית אין בו משום בישולי גוי' ולא משום פת של גוים דאינו עולה על שלחן מלכים כך כתבו המפרשים.
גוי שעשה שום דבר בלא כוונת בישול מות' לאכל מאותו דב' שנתבשל בלא כוונת גוי, כגון גוי שחרך ראש בהמה שלא נתכוון לצלות אלא לחרוך מותר לאכל אפילו מראש האזן שהוא דבר ידוע שבמעט מעשה יצלה. פירוש אבל אם נתכוון גוי לבשל אפי' לעצמו ולא כיון כלל לבשל של ישראל ומתוך בישולו בישל של ישראל אסור אפילו לא ידע כלל בשל ישראל. וישראל שהצית את האגם, כל החגבים שבתוכה שניצולו אסורים שאינו ניכר הטמא והטהור, וכן גוי, לא משום בישולי גוים שלא נתכוון אלא להצית את האגם כך פשוט. גוי שהשליך מקל לח בתנור לבשלו ולישרו והצית בו האש, וטמן בו ישראל דלעת או שום דבר לאפות מותר בין שהטמינה קודם שהבעיר הגוי בין אחר שהבעיר כך פשוט. ולפי גרסת רי"ף ודוקא שלא ידע בה הגוי, אבל אם ידע בה קודם שהבעיר אסור. כי אח' היתה כוונת הגוי לבשל הדלעת כמו לישר המקל, וכן עיקר.
מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי ומהפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המרחץ, וכן שופתת אשה קדרה ובא' גויה ומגיסה בה עד שתבא היא, ואף על פי שקרב הגוי הבישול אינו כלום. ודבר שאם לא הפך הגוי לא היה מתבשל בשביל מעשה הישראל אסור כך פשוט. ופר"ח ובכל אלו שמותר צריך לשמור שלא יחליף כגון שנעל הדלת עליו, או נכנס ויוצא פירוש ושלא הודיעו שהוא מפליג. ויש אומרים אפילו חלב ודם בבית. וי"א שכל זמן שיש חשש שמא יחליף או ישים שום דבר איסור כדי להעביר ישראל על הדת אסור. וכן נמי השפחות הגויות או הישמעאליו' שצריך ליזהר שלא להניח להן הקדרה, זולתי ביוצא ונכנס, אם יש חלב ודם בבית שמא יתנו ממנו בקדרה להשביח חלקם או למצא חן בעיני אדוניהן. ועוד פשוט וכן אם הניח הגוי והפך ישראל וגמרו מותר. וכל שהוא כמאכל בן דרוסאי פירוש שבישלו ישראל כל כך והוא שהגיע לשליש בישולו ומונח בסל ובא גוי ונטלו מהסל ובשלו מותר, ואם לא היה מתחלה כמאכל בן דרוסאי אסור כיון שלקחו מהסל. ואם בשלו גוי כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל יש אומרים שמותר כי לא נחשב כמאכל בן דרוסאי להחמיר בזה. ויש אוסרים, וכן כתב הרשב"א דאין בישול אחר בישול. והרא"ש מתיר. וכל זה מיירי שהיה מונח בסל, שאלו היה מונח בגחלים כבר כתבתי בין התחיל גוי וגומר ישראל בין התחיל ישראל וגמר גוי מותר ולא שייך בזה שיעור כמאכל בן דרוסאי. וכן פשו' בע"ז דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים.
<h2>דף לח:</h2>
פת אפילו של ישראל ואפאו גוי אסור משום בישולי גוים. ויש בו שלשה מלאכות הסק התנור ואפייה (וחתוך) [וחתוי] גחלים לקרב האפיה, שגר גוי כלומר הסיק התנור ואפה ישראל או שגר ישראל ואפה גוי ובא ישראל וחתה בגחלים שפיר דמי כך פשוט. ורי"ף גורס במקום חתה אהדר אהדורי כלומר שהפך בפת. וכתבו בתו' והקיסם שנהגו להשליך בתנור יש אומרים שאינו לא מעלה ולא מוריד אלא א"כ התענה ג' ימים וכן בירושלמי. ואפשר שנהגו הראשונים כי בתחלת הסק התנור היה ישראל משליך קיסם להעלות השלהבת שהוא עקר אפילו הרבה עצים הגוי אחר כך ועשה הכל העקר עשה ישראל מההסק. ויש מקלין שאינו צריך כי אם השלכת קיסם לזרוק בתנו' והותר כל הפת, וכן כתב הרשב"א כי כל קיסם מרבה החום וכן נהגו והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגי' ואל יהו מזידים, וכן כתב הרמב"ם כי די בהשלכת קיסם ובזה התיר כל הפת שאין הדבר אלא להיות הכר שפת של גוים אסורה ע"כ, ותמהו עליו כי אינו נראה כן לפי סוגית הגמרא. והרא"ש כתב דלא גרע מפת פלטר שמותר. ניבלאש העשויות מבצק והן שלוקו' מדלא מברכי' עלייהו המוציא אין דינן כפת לגבי אפיה ויש בהם משום בישולי גוים. והרבי יחיאל מפריש כתב דאין בהן משום בישולי גוים כיון דדרך אפיית פת עביד להו, ועוד דאי קבעי סעודה עלייהו מברכים המוציא אלו פת נינהו. כתב הרשב"א יראה לי שאסור לומ' לגוי לכתחלה בשל לי ירקות בקדרתך או עשה לי מרקח' או פת, שכל האומר בשל לי כמו שבישל הוא בידיו ואף על פי שסתם כליהן אינם בני יומן אסור לבשל בהן לכתחלה. ואיפשר שע"י הפלטר או על ידי הרקחים מותר שכלי האומנים (כלומר) [כלים] נקיי' הם מיחדים למלאכתן כדי שלא יפגמו אומנותם, ובעל נפש יחוש שדברי' אלו מביאין לידי נקיות ע"כ בתורת הבית.
וכן דבר הנאכל בעשון ועשנו גוי מותר שלא אסרו אלא בישול, וכן כתב הרשב"א.
הקפריסין והקפלוטות והמטליא והחמין והקליות של גוי' מותרי' שאין בהן משום בישולי גוים. פירוש קפריסין, שומר לפרי של מין צלף. קפלוטות, כרתי. מטליא, עשוי מזרע כרפס ותלתן הנקרא אלגונגולין וזרע פשתן. וחמין, פי' מים שהוחמו. וקליות, י"מ אפי' אין נאכלין כמו שהן חיין, והרשב"א כתב בתורת הבית שלו דוקא נאכלין כשהן חיין כגון חטה שיש בני אדם שכוססין אותה חיה.
ועוד פשוט ושמן שבשלו גוי מותר, דלא חיישינן שמא ערב בו דבר טמא שמסריחו, ולא משום בישולי גוי' דנאכל כמות שהוא חי, ומשום גיעולי גוים ליכא דנ"ט לפגם הוא כך פשוט.
זתים שכובשין הגוי' בקדרו' שלהם וכן לימוניש אין בהן חשש אף על פי שחותכין אותן בסכין של איסור דסתם כליהם אינם בני יומן, שהרי פת של גוים אף על פי שמחממין המים ביורות שלהם אנו סומכין על סתם כליהם שאינם בני יומן, וכן אין לדמות חריפות הזתים לקורט של חלתי', כן כתב הרא"ש בתשובה.
תמרים ששלקן גוי, מתוקין מותרים מרים אסורים כי המתוקים נאכלין כשהן חיין אבל לא המרים, והממוצעין נאכלין כשהן חיין על ידי הדחק כך פשוט.
שתיתא שעושין מקמח קלוי ולפעמים עושין אותה מקמח עדשים ולפעמים עושין אותה עם מים ולפעמים עם חומץ כתבתיו בענין יין נסך ח"א בדין שתיתא.
יש דברים שאין בהם משום בישול גוים ואסורים מפני שמערבין בהן יין או חומץ כגון שלקו' של ירקות או כבשים שכבשן גוי וכתבתי דינם בענין יין נסך ח"א.
<h2>דף לט:</h2>
הדבש אין בו משום בישולי גוים אפילו בשלו הגוי ועשאו אלחלובה או מעגון או אלמועצל שהרי הוא נאכל כמו שהוא חי כך פשוט. ועוד פשוט אי משום אערובי כלומר דבר טמא מסריח, אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא, הילכך בכל משקה או בכל מיני מתיקה מותר.
<h2>דף מ:</h2>
קפריסין וקפלוטות הבאים מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה מותרים והנמכרים לפני החנוני בסלי' אסורים שמזלף בהן יין. וחגבים, דוקא כבושים כי שלוקים ודאי אסורים כך פשוט.
<h2>דף נט.</h2>
התרמוסין אין בהם משום בישולי גוים ומותרים, שאפילו אינו נאכל כמו שהוא חי אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בהן הפת, וכן כתו' בתוס' ופשוט. ויש אוסרין אותן כיון שאין אנו בני תורה כדאמרינן בעבודה זרה בסוף [נ"ט ע"א]. וראשון עקר. וכן כתב הרא"ש במסכת ביצה [פ"א סי' ה'] בההיא דאמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין.
